כלובי זהב מנצנצים,
בין כדורים ללחצים
לוקח כשמייעצים,
וזה מרגיע

הכאבים שבחזה.
וכמו באיזה מחזה,
"חייב להימשך הזה"
אני מריע

אל עבר אצבעות עשרים.
חוסמות סכרים מתפוררים.
אין חששות או הרהורים -
זה עוד יגיע.

בין שתי ידי זרנוק דולף.
הנה נפרקת עוד כתף.
אך עוד אינני מתעייף.
צועק, מודיע.

כך מתחילה עוד התכווצות.
גוררת גל התפוצצות.
רוקח בהתרוצצות
אותי יושיע.

"טוב רע שלא קרה לך"
אז מסנן באנחה.
כן, זו הכי הרבה שמחה
שהוא מביע.

אז ישאירני מיותם,
גאה בעוד חור שנסתם.
שוב "אחרון, אחרי זה תם."
אותי משביע.

ככל שנגדל, כעץ האלון,
כך גם תתעבה קורתינו.
בעוד טבעות של קליפות ישנות,
אחת לאחת לא תדמה.

והנה נלבש מעטה מלכותי,
שיתאם טעמי טועמינו.
ותל של דמויות, בתוכנו נשאיר.
שניה ראשונה תכסה.

ויבוא אז ההוא, מגימל שלישית,
ויגיע הזה משין גימל,
ויראו הבצל, מתקלף לו קלות,
ועלם עומד למולם.

וכל ביצורי וחומות הילדות,
הרי כאבים הם של פעם.
ובכל זאת, למרות, ואף על פי כן,
עוקץ העקצוץ בגרון.

לא לחץ, אולי, רק חוסר נוחות,
סומר בעורפי כמו רעם.
כי, הרי, כבר שנים שאינני פוחד
שוב להיות
אחרון.

מכם מצופה רק לטוב ביותר.
אתם נבחרים כמובן.
תחושת השליחות, שאסור לוותר,
והכל במסגרת הזמן.

עם זאת, יתכן, שאולי תידרשו,
בתוך הגדרת המשרה,
לעקוף מכשולים, שאנחנו נשים.
הרי שבזאת אין סתירה.

כל המרבה, הוא
המינימום החדש.

ניתנת לכם הזכות הרשמית
להגיש בקשה ללשכה.
נודיע כעת, שהן לא יאושרו.
אך ניתן להמתין לתשובה.

מפעם לפעם, לפי הדרישה,
יתבצע בכם המסחר.
אחד, מן הסתם, הוא זהה לקודמו.
אז נדאג לשמר המספר.

כל המרבה, הוא
המינימום החדש.

וכך זה יהיה, בכל יום מתחילת
ועד סוף השהות המר כאן.
אז מומלץ שכבר מעכשיו תתרגלו,
ותגיעו בבוקר בזמן.

האצבעות סגולות-כחולות.
בדיקה מראה: אני עוד חי.
כיתוב של חיילים על קיר
שואל אותי מתי
זה יגמר?

הרבה אורות עפים, חולפים,
ללא הפסק דרך עיניי.
עוד אוטובוס עובר מולי.
אני חושב אולי -
הוא לא עוצר.

עולה התהייה פתאום,
אולי היה כדאי
לקחת את הקו ההוא,
שבא כבר עד אליי.
ושאל אותי לאן
אני צריך.

מונית שירות עוצרת לי,
ומציעה עצמה כשי.
אך בתשלום סמלי,
ונוח בוודאי.
אני הולך.

עכשיו ממשיך ברגל.
השעה עודה סבירה.
לא ייתכן שאין קוים עוד.
מחפש עוד תחנה.

הרעל נצבר בין הריאות.
שם מתבשל עם אחיו.
מפעם לפעם יגיע חדש,
יתוסף ויהיו כאחד.

יחד יכבוש שטחים נוספים,
מבטן ועד העיניים.
בהוד ושגשוג, תחיה החיה.
בשקט, כי אין מפריעים.

שישמעו כולם,
שרק לא לסבול,
את הנטל של להסתיר.

הרי התיבה כל כך שברירית
צודק הוא הפחד לגעת.
מה יהיה אם תיפרץ,
וסבל תגרום לפותחה?

נסיונות עתיים בשפן זר,
עליו תישפך הקלחת.
כך אם יברח, או תימס פרוותו,
הנזק יהיה עוד קטן.

שישמעו כולם,
שרק לא לסבול,
את הנטל של להסתיר.

אך אם תחולק אותה מבחנה
של חומר שחור ורותח
בין נבחרים שממנה ישתו -
בסוף תישאר היא ריקה.

כך ישאר בין הריאות
מקום מרווח ופתוח.
שלימים אולי יאפשר,
לגימת מרקחות אחרים.

רק עוד אחד, אחרי זה סיימת.
אחרי זה תוכל לעזוב.
עכשיו זה עכשיו, אחר כך עוד כמה.
אין לָמה לשבת לחשוב.

קצב תופי נקודות שבירה
אליו כל היתר רוקדים.
ובמראה, כל מבט שחולף
הולך משנה הפנים.

מרגע לרגע, בשצף ולחץ
הזרם מושך לפנים.
ואין בי הכוח
אף לא לנווט לצדדים.

שקיעה עשויה מקוים אדומים,
אורה אט דועך אל האופק.
שם אוזניות, אולי אז יפסיק,
לפעום באוזניים הדופק.

צעד אל צעד, ההוא שהיה כאן,
הלך והוחלף לימים,
באיש שמולכם,
שלא מתרגש כבר,
ולא מתעניין בפרטים.

זוגות, זוגות רקדנים.
דם ודמעות ניגרים.
אך הם באו רק להנות,
לא צריך להגזים.

שוכב, והם ממשיכים.
כולם באותם צעדים.
כל אחד, מוביל את גבירתו,
לא מביט לצדדים.

ואלס לתקווה, ואלס למחשבה,
שמישהו יבוא לעזור לי.
ואלס לתקווה, ואלס לאשליה,
שיש מי שיראני בכלל

אי שם בין שמלות לסרטים,
בין עניבות לורדים,
צרחה בבכי אחזה,
במחול כאבים.

ואלס לתקווה, ואלס למחשבה,
שמישהו יבוא לעזור לי.
ואלס לתקווה, ולאס לאשליה,
שיש מי שיראני בכלל.

לרשום על דף.
לשבת לנסח את הכל,
קטן וגם גדול.
אבל אמת הפעם.

ראשון עד אחרון,
נייר ועפרון,
במקום לישון.

לכתוב.
אולי תבין -
בקריאה שנייה,
דברים
נראים אחרת.

לעצמך לשפוך
מילים ברצף בלי לחשוב,
שלא יספיק לכאוב.
גם אם זה בלי טעם.

לחזור אחרי ימים
לדפים משובצים
פצעים פתוחים
שלא הכרת.

אורות קטנים חודרים
מבין חריצי דלתות.
כרטיסן קושר אותי.
אומר לי להנות.

ניתן לשמוע מבחוץ עוד,
את קהל המבקרים.
קול פיצוץ, וחריקה,
והנה אנו נעים.

חיוכים משעווה
קופצים מהפינות.
רמקולים שבורים
מנגנים צליל יללות.
והכל בציפוי של דם מפלסטיק.

אט, הרכבת מאיצה לה.
דוהרים הגלגלים.
והנה פתאום בולמת.
נקרעים החבלים.

אני עף מהקרון.
ומתרסק אל הפינה.
מתכסה כולי, לפתע,
נטיפים של שעווה.

בעוד קם אני ללכת,
בא סיבוב של ילדים.
אז עליהם צווחתי,
והנה הם פוחדים.

תחושת כוח שכזאת,
מהר פיתחתי התמכרות.
ומאז אני יושב כאן,
מחכה בהתרגשות.

חיוכים משעווה
קופצים מהפינות.
רמקולים שבורים
מנגנים צליל יללות.
והכל בציפוי של דם מפלסטיק.

בעיקר בלילות, זה מגיע.
טפטוף בעמוד השדרה.
זרזיף של אי ודאות
קרה.

כשחושך בחוץ הוא מופיע.
אותו האני שמכבר.
ההוא שהייתי בטוח
עבר.

ובחושך לאט תתמוסס
עבודה של שנים,
ומיד יחזרו פלוגות
של שדים ישנים.

אחת בשניה תתערבבנה
עובדות בהן לא תאמין,
ותנזול ליובל זכרונות
כוזבים.

אפיקים יתאחדו למפל,
שוצף וקוצף בתקוות.
בסופו יתנקז, אגם של כולם,
הקיים, בעיקר בלילות.

בשחרורי מבית משוגעים,
יצאתי לחברה.
אוחז קופסא ריקה,
צעדתי אל העיירה.

שלוש שנים ביליתי,
עמוק שם בסגורה,
והיא הייתה לי בית
בכפייה.

לקחו אותי בכוח,
בבוקר, מביתי.
שניים בחלוק,
לבן וסמכותי.

אחרי כמעט חודשיים
של מאבק תמידי,
תפסני סכיזופרן אחד,
אמר לי: "שמע, ילדי,

אם כולם מטורפים -
אז למה לא אתה?
אז למה לא אני?
אז למה לא אתה?

הרי כשסובביך,
כולם מסוממים,
אובד מהר הטעם
לשמור על החושים."

אז שמתי את ההגיון
בתוך קופסא קטנה,
מתוך תקווה, שיום אחד,
אחזור ואפתחה.

וכאשר מוניתי
לראש המחלקה,
לעצמי הסברתי,
שזוהי התרופה.

בעוד אני לוקח
מביתם, את התמימים,
אז להם אמרתי,
את אותם דברים:

"אם כולם מטורפים -
אז למה לא אתה?
אז למה לא אני?
אז למה לא אתה?"

בשחרורי מבית משוגעים,
יצאתי לחברה.
אוחז קופסא ריקה,
צעדתי אל העיירה.

שיר זיכרון
לעצמי, כי שכחתי.
עברו לא מעט חודשים.
תמונות חזקות, שבְנדר צרבתי,
דהו לאיטן במוחי.

דרך עפר, שאליה נכנסתי
מלאה עקבות וסלעים עכורים.
מבלי לשים לב, פנייה שלקחתי,
הפכה בגדי שרד – לסחבות איכרים.

ענן של אבק, בנוסעי אז עוררתי.
הנה הוא שוקע, בפני כל עוקביי.
רק בסיבוב, לבסוף, אז הבחנתי,
שיש עוד בכלל עוקבים אחריי.

ואני לתומי, כלל לא הבנתי,
שאיני אחרון,שישנה שיירה,
ושדרך עפר, אמנם מפתה היא,
אך לא לטובת אנשים היא נוצרה.

שיר זיכרון,
על הבוץ שאכלתי,
מדמעות ועפר מובילים.
הרבה הבטחות, שמהן התעלמתי
ברצותי להגיע, לצד השני.

פרחים אדומים,
שדה פרחים אדומים.
עד קצה המבט
משתרע.

במלוא הדרם –
ורדים, שושנים.
בוהקים כשהשמש
שוקע.

צבע של דם ממלא את עייני.
שורות כה סדורות ביניהם.
כולם מתיישרים לאותו ארגמן,
בעוד משייפים קוציהם.

כמו חיילים
של משמר השני.
מול עשב שוטה,
הגווע.

רומסים הדרדר,
הגפן דורסים,
בחן ובהוד
משגע.

פרחים אדומים,
שדה פרחים אדומים.
הרעל בהם
מבעבע.

שוב לילה מול חלון.
השקט הזה
ממכר.

כאב בעיניים
אומר לי לישון.
אני ער.

כל כך מוקדם,
שמאוחר.
כל כך חשוך,
שכבר אור.
כל כך, כל כך,
שהפסקתי לספור.

עוד זריחות ושקיעות
עוברות בין תריסים,
בלי הפסק.

בלחצים ושבירות,
הגוף אט קורס,
מתרסק.

אולי אם אלך,
יפסיק כבר לכאוב.
אם אלך יהיה,
לילה טוב.

חושך, אורות,
ראשים שקופצים.
בורח מְהֶדֶף
מכות של תופים.

הרעש גובר,
הקצב רותח,
מסתכל מרחוק
על קהל מתלקח.

והכל בשרשרת
של מילים
בלי לחן.

תוים מרחפים.
מתקפל בפינה.
מנסה, לא מצליח
להרכיב מנגינה.

והכל בשרשרת
של מילים
בלי לחן.

מאז הנפילה,
נעלמו הצלילים.
פוחד עוד מעט,
יעלמו גם מילים.

והכל בשרשרת
של מילים
בלי לחן.

חולם לעוף אל על,
ולנתק כבלי עולם.
לראות ממעל רקיע,
הממטיר את גשמיו.
נופל אבל חייב
לרצות עוד.

קם אל תוך בחירה
בין קיום להוויה.
אתה יודע,
שומע,
נשאר עוד במיטה.
קול הפעמון קורא:
"תעיר את עצמך!"

תן את הכל, פרוש כנפיים.
תן את הכל, עד השמיים.
תן את הכל, אבל בנתיים -
נשאר כאן מחוץ לשער הגן.

אומרים, האדמה –
היא יציבה, היא בטוחה.
גם ציפורי הנפש,
נוחתות ממעופן –
כל רעי מרום יריעו,
אבל לא לכבודך.

תן את הכל, פרוש כנפיים.
תן את הכל, עד השמיים.
תן את הכל, אבל בנתיים -
אין בנתיים.

אתה רוצה לעוף לנצח,
אך על הקרקע משתטח.
אם לא תנסה, עד עדן תישאר כך.

באופל הליל, שורות של עצים
מסתירות את אשר שאירע כאן.
תנועת נדנדות, ריקות מילדים
רק הרוח נשאר לו עימן.

עומד על רציף,
מחכה לרכבת.
נדמה שחיי
נשרפים
בין רכבות.

עוד רעם רועד, וגשם יורד,
מרטיב הספסל והדרך.
עבים מתאספים, שמיים בוכים
כקהל נתינים במות מלך.

יושב בביתי,
מצפה לשיחה.
חושש שחיי
סובבים
סביב הודעות.

רק פרח בודד, נבול ומפוחד,
נלכד לו נטוע בקרקע.
נוטף ובוכה, שניהם כאחד
זוכר ואינו ממשיך הלאה.

שוכב במיטה,
מוותר על ללכת.
רואה את חיי
קורסים
בין חלומות.

בעודי עוד עולל היותי הנבדל
מבחירה, לא אומר בחירתי
הנבדל אין ספק הוא קורבן די תמידי
כך קם העולם לשטני

העולל התמר, לא אומר התבגר
וביצרתי שמאלי וימיני
כבר היה לי ברור, שהייתי ארור
ושקם העולם לשטני

רעם וגשם דופקים בחלון,
מרעידים עצמותיי וליבי.
פוחד שמא רוח, יבוא ויסחוף
חומותיי, לים ערפילי.

אני בא בימים, הלילות בודדים
במצור לא נוסה מבצרי
כהיפוך בראשית באשמורת שלישית
קם העולם להורגי

רעם וגשם דופקים בחלון,
מרעידים עצמותיי וליבי.
פוחד שמא רוח, יבוא ויסחוף
חומותיי, לים ערפילי.

האדרוש הנקם
על זה שלי קם
או על כך שלא קמתי אני?

ימים
שלא בכיתי.
כבר שלושה ימים.

מחייך ומוקף
בעשרות אנשים.
שילכו.
שילכו כבר.

והכל אצלי בסדר,
אני רק נסגר בחדר,
כי נעים לי, קצת שקט לבד…

ממש לא אכפת לי מהם.
ולהפך,
שלא יכנסו. לא רוצה.

לא ברור למה,
עוד יש לי תקווה,
שמישהו בכלל ינסה.

והעדר דוהר לו,
אני בשורות.
עוצר רק כדי לראות,
את כולם חולפים על פניי.

כלוא בים של נהרות, ואני אגם מקרח.
הם אומרים לי "זרום עם זה",
ואני רק מתבדח,
שיחכו מעט, אז יגיע הקיץ,
ואני אפשיר ואתפזר לכל הכיוונים.

ואין לי מה לומר –
אני נסגר.
רוצה מכאן הביתה.
נהיה כבר מאוחר.
אני נזהר,
שלא להעליב.

בין הרי אנשים אני הולך לאיבוד.
בין סלעי עכבות אני מוצא עצמי לכוד.
מחכה רק לחורף,
לגשמים שאיתו.
שישחררו אותי ואוכל לברוח מפה.

ואין לי מה לומר…

שוב תוהה אם טעיתי.
שוב טוען שעשיתי
החלטה הגיונית ביותר.
ובדרך למטה,
מסתכל מה נהיה איתם -
ומה נהיה ממני.

כלוא בים של נהרות,
ואני אגם מקרח.
שוקע לאט
לאט…

כשאור גדול צועד בחושך,
אורות קטנים ינועו אחריו.
ואין עליו הצורך לדעת את הדרך,
רק להפיץ חומו על סובביו.

ביום שיכבה, אותו המאור,
ושחור יהפוך הכוכב.
יבכו ויספידו, ישבו במקום,
כְדי לא לאבד עקבותיו.

האור השני, הפעוט השקט,
יראה אפלת חבריו.
אז יקום, יעלה, בעל כורחו,
בעוד יתאבל, עם אחיו.

אסף אז כולם, חיבק וניחם,
ואורו הזעום אז גדל.
בכל מאודו, מזאת התעלם.
מכל הסיפור קצת נבהל.

הקטן אז הוכתר לראש צועדים.
וההוא, הגדול, שוב לא שב.
אך הבינו מהר, שהאיר כה חזק,
רק בגלל קירבתו למקיפיו.

כשאור גדול צועד בחושך,
אורות קטנים ינועו אחריו.
ואין עליו הצורך לדעת את הדרך,
רק להפיץ חומו על סובביו.

ערפל לבן ורך,
באחד מן הימים,
כיסה לו את גגות
גורדי השחקים.

מכוניות נסעו לאט.
עצרו בצד גם לעיתים
בשול הדרך, להביט
בגוונים הנפלאים.

ובקומה עשרים וארבע,
בדירה תשעים ושש,
מסתכל אדון למטה
ונלחץ, רועד חושש:

"במקום בבל בוערת,
בעשן שחור סמיך –
פיסה של מים מתיישבת
והכל נהיה אביך!"

התקשר, כולו מתוח,
אל בניין הכבאים,
שלא הרימו השפוררת
מהחלון כולם בוהים.

כי כשענן יורד לארץ,
וחוסם את הגבהים,
מביטים קרוב לקרקע –
אל פני האנשים.

בניין קלפים נצחי.
הפך משחק זמני.
לא חושב שרוצה.
חושב שרוצה, עוד.
ואולי, מפחד
לבקש יותר.

ציפיתי ליותר,
ממשהו נצחי.
אך מעט מפחד -
בין תמידי וזמני.
לא נותר הבדל עוד,
שאני רוצה.

היה שרציתי,
כבר לא לראות יותר.
רואה, אשאר עוד,
בלי משהו נצחי,
מותח גבול זמני.
איני מפחד.

אולי פחדתי,
לדעת מה ארצה
ממשהו זמני,
שלא נמשך יותר,
ממשהו נצחי,
שלא קיים עוד.

איני יודע עוד,
ממה לי לפחד.
האם דבר נצחי
הינו מה שארצה?
אך אבקש יותר,
מאשר זמני.

אך באופן זמני,
אמצא מקלט בעוד.
ארצה את היותר.
אשתתק, מפחד.
רוצה ולא רוצה,
את חיק הנצחי.

נצחי וזמני הינו הך הם.
איני רוצה עוד משניהם.
פוחד שהזמן מבלבל אף יותר.

מראה מנופצת,
שברים חתיכות,
מציירת תמונה מעוותת.

בשוכבי על רצפה,
דמעות משקפות
שרידים עלובים של פניי.

רק זרם עדין
של אור צהבהב
עובר מסתנן לו בשקט.

מדגיש את שאין,
ואין הוא מאיר,
רק חרש מקטין אישוניי.

הכי טוב לנו לבד,
השקר אומר לי.
אנשים הם מטרד,
הוא מצהיר.

אין קול שקורא,
מעבר לדלת.
רק תקוות ורצונות טיפשיים.

בלחש קטן:
לאהוב אותי
זה לא בודד לי בכלל.

הכי טוב לנו לבד,
השקר אומר לי.
אנשים הם מטרד,
הוא מצהיר.

וכשאין לי אחר,
התמימות מאפשרת,
לחשוב שאולי הוא צודק.

מתעוררת –
אותו דבר.
למה
הוא לא נשאר?
מה את
משדרת?

בבד
מתעטפת.
למטבח
לאט הולכת.
שמש
מסנוורת.

בוקר,
זה תמיד לא כיף,
כשהראש כואב
והמחנק עוטף.
בוקר,
זה תמיד נורא
לראות על המראה
השאיר כיתוב: "תודה"

ערב,
ובדרך
למיטה את
ממלמלת
לאיזה זר
על קשר רציני.

הוא
מוריד גם את הגרב,
ואומר לך,
שבערב -
"רצינות זה
דבר זמני…"

שורות שורות הם הלכו,
בדרך אל הים.
הם אמרו שפלאות
יחכו להם שם.

ואני הצטרפתי
אל הדוהרים.
לראות את אותם
סיפורים מדהימים.

שאל אז אחד,
צנום ויחף,
לאן זה אצעד?
עניתי: "לים! בוא הצטרף!"

לקח תרמילו,
תפס מקומו, אחריי
בטור האחיד, הארוך.

לפתע פתאום,
שעות אחרי,
החל הילד לרעום ולצעוק.
השאר לי סימנו:
"שישתוק, שישתוק"

הוא צעק מתלהט,
שרואה מרחוק,
שעדרנו שועט,
לעברו של מצוק.

ענינו לו יחד:
"יודעים שהוא שם.
כי מיד אחריו –
זה הים."

זה לא סותר,
רק קצת סוטר לי
בפנים.
לראות עולם שלם
משלים
עצמו, כשבו חסר
אחד.

זה לא כואב,
רק קצת צובט לי
מבפנים.
לראות איך יופי מסתדרים
כאן, בלעדיי.

יום-יום, מצטיירת התמונה,
של סובביי והסביבה,
שמסתובבת.
והיה ואם אלך מחר,
האם אחסר לו, לצייר?

אז עולה התהייה-
היכן מיקם
את מסגרתה?
והאם גופי
נחתך לשניים?

חצי בפנים,
אבל בצד.
לא מעניין,
אף אחד.
וקיים
בעיקר כרקע.

הם אמרו לי לצייר
מה שאני מרגיש.
אז השארתי ערמת
דפים לבנים.

הם אמרו לי לעצום
עיניים ולתאר
מה אני רואה.
אז שתקתי.

הם הריצו מבחנים,
ומילאו שאלונים,
והורו לי להסביר,
מה עובר עליי.

אז הקפתי עיגולים,
והשלמתי משפטים,
וצעקתי על כולם
שילכו כבר.

הם רשמו לי כדורים,
וסדרה של טיפולים,
ואני רק רציתי
קצת שקט.

הוא היה לבד.
על רצפת החדר.
מי יודע
כמה זמן.

הוא נלקח ישן.
עם מסכה,
על מיטה,
עם גלגלים.

נקווה שיהיה טוב.
או לפחות,
שלא יכאב.

שיירות
עומדים בחוץ.
אולי יבואו
חדשות.

מדי פעם
מחליפים,
צחוק מבוכה
במקום דמעות.

"נקווה שיהיה טוב.
או לפחות,
שלא יכאב."

מול הארון.
מחפשת, מודדת,
מסכה להיום
שתתאים לשמלה
ולעצב.

דועכת לאט
לתוך מחשבות,
לגמרי על כלום.
עוד מאז נשארו צלקות,
ועדיין…

כל יום אני מושיט לך יד.
כל יום אני נותן הכל.
שלא תפלי לי,
שלא תרצי ליפול.

פיות צוחקים
סביב שולחן משקאות.
ביניהם נעלמת.
בוהה באוויר,
או בקיר,
או בזוג מתנשק בפינה.

הכאב מתפשט,
מְחזה לְגרון.
הדמעות מפחדות,
מתחבאות,
ושורפות בעיניים.

כל יום אני אושיט לך יד.
כל יום אני אתן הכל.
שלא תפלי לי,
שלא תרצי ליפול.

שקט שורר במכתש עזה,
שקט בעמק שומרון.
מקריא הקריין,
משתנק
ומוסיף בדמעה: "ניצחון."

הכל כרגיל בבית כלא טייבה,
ובבית מעצר רמלה-לוד.
מוסר כבוד השר,
מחייך
ומוסיף מאושר: "ביטחון."

אין זאת במעשה,
רק בכוונת הלב.
אך אין בדם הבדל,
בין שבע לרעב.

והמראה בצד שוכבת
כבר נמאס לה מלבכות.
ממרחק היא מסתכלת
על תפריט של חרבות.

שירים להדר,
ולהוד, ולחן.
במיוחד לחומם,
שרדפתי.

שקרים שסיפרתי
מספיק פעמים,
עד שהפכו
זכרונות.

שירים למחר.
להיום, לאחר.
במיוחד לעבר
שמחקתי.

דפים שפתחתי,
ספרים חדשים.
דמו האחד
לשני.

ובין השורות,
תמיד מתחבאים,
כאבים ישנים
שזנחתי.

ותוהה אם אולי,
בין כריכות וכרכים,
יודעים הם לקרוא
גם אותי.

מעולם לא אהבתי לשחות.
נשנק בלי אוויר, נושם דליי מים
עולה ונופל, מכה בידיים

והנה אני, לחוץ ומפוחד
כל כוחי מתאמץ לא לטבוע.
חותר ומדווש, רודף ונושף,
מנסה אל החוף להגיע.

מעולם לא אהבתי לשחות.

כבר שנים שהחול החזיקני
נזרקתי לכאן בטעות.
והנני שוקע, שלא ברצוני.
מבקש ביטחון-אי, וודאות.

והרי מסביבי, כמעט כדגים,
כולם כאן שטים כה בנחת.
בזאת התאמנו הם, כל החיים.
ואני, אבן מדבר,
מעולם לא אהבתי לשחות.

ערב שבת,
מזור הוא לחול.
צולל לבקבוק
של אפטרשייב זול.

מועד, מדרגות.
דלת – בעיטה.
נושר ארוכות
אל תוך המיטה.

הכל בלי צבעים,
גוונים של אפור.
מבט מזוגג.
בניין של קלפים
ואתה על הגג.

שמש, משרד,
ורידים בעיניים.
הר-געש בראש,
כבדות עפעפיים.

אינם מופתעים -
כבש תועה.
זמזום מתרוצץ,
אין עדר קורא.

הכל בלי צבעים,
גוונים של אפור.
מבט מזוגג.
בניין של קלפים
ואתה על הגג.

אובד בידיעה.
אילתור של נתיב.
מצר את הדעת,
הדרך מרחיב.

נופל ומחשב
את טיב הפגיעה,
ממציא תסריטים
על רוך אדמה.

פטר הקטן התבגר.
סבא מזמן הזדקן.
פטר אט אט שכח שעליו
לא לחצות את הגדר.

פטר שלנו גדל.
פטר ויתר על הכלל.
זה לא מעניין אמר לזקן,
והלך אל חבריו.

פטר עצמו הוא כבר סב.
סבא נפטר אשתקד.
יצא הזאב ממקום מסתורו,
וברגע הכל נאבד.

פטר חשב כשאזלו רגעיו
על מה שאמר לו סבו.
אך פטר גיבור ופטר חכם.
הנס שקרה לו לא שב…

גשם של מתכת.
מתנות מהשמיים.
כל אחת תיקח אחד,
ויהפוך מיד לשניים.
בואו חברים מהר ונשחק בהריסות.
באים אותנו לפזר, לפי משמע האזעקות.

מתחבא מאחורי
זכר בניין הרוס נטוש.
ושם גיורא עוד סופר,
מאזין לכל רשרוש.
אך מתעלם משתיקתכם,
אותם פסלים בדמות אדם.
צורחים חריש לאיש אדיש.
אומר גיורא לכולם:

"מי שעומד מלפני, מאחורי, ומצדדי הוא העומד".

כי כשהרחובות ריקים -
יותר בטוח לשחק.
וכשהביתה נכנסים -
יש את הנשק לפרק.

וחשוב לא לאחר, ומזרים להישמר
ואמבולנס בדרך כלל מוביל
חבר מביא חבר,
למעגל של כאב שלא עובר
שלא עובר,
אבל חשוב לא לוותר
לא לוותר,
כשהם אומרים שהם הגיעו לעמוד קודם…

"מי שעומד מלפני מאחורי ומצדדי הוא העומד".

שוב הרחוב שקט.
ומחלון
נתמר רעש נסתר.
דרך עמעום חומה
הד צעקה.
הס! זה רחוב שקט!

מכל משמר נשמור.
כל קול צרחה נקבור.
רוגע ישרור.
דממת דם תידום
לילה ויום.
מכל משמר נשמור מן האיום.

כך הרחוב שקט.
הס! זה רחוב שקט!

ונסתיר קול
צלילי התפרקות.
גם אם קיר יקרוס,
אז נחריש
ההתרסקות.

כשקרן אור פוגעת בי,
כאב מציף את גופי.
כמו להבי אור
בתוך עיניי.

נוהם קללה ומסתובב.
שבוע שאיני ישן.
רק שלא יראו,
שלא ידעו -
מה קרה.

קורס, נשבר, שואל לְמה?
ואז חוזר להמולה.
לובש חיוך "כלום לא קרה".
לובש חיוך שלא גורר
שיחה.

הולך לצד רק לשנייה.
נושם, בוכה, ובפינה -
שקט, בודד,
וזה לא רע -
נורא.

כמו אמן על הבמה,
הופך הכל למעין
מופע אימים
שלא נגמר,
להצגה.

עובר עוד רמזור,
בדרך הלאה.
אורות הכביש חולפים אט על פניי.

ממשיך וממשיך,
בלי שום יעד.
אספלט וגלגלים בפעולה.

פונה
  ימינה ואז שמאלה,
  וימינה ואז שמאלה.

עוצם מעט עיניים.
לוקח נשימה.
שומע צופרות וציפורים.

מושיט ידיי אחורה.
הרגל ברצפה.
שישים, תשעים, ומאה ארבעים.

סוטה
  ימינה ואז שמאלה,
  וימינה ואז שמאלה.

כששלפו אותו בסוף,
מתוך ההריסות,
התאספו והתלחשו ההמונים.

ואמרו בחדשות,
שהוא אמנם אידיוט -
אבל עשה את זה בגלל הסקרנים.

שביל כניסה -
גינה, בניין,
ודלת.
הולך לכיוונה.

רחוב אחריי,
ולפניי שלט.
בוחר ומתחרט
יותר מדי.

אולי אמצא
שם ארץ
נהדרת,
נעדרת
כל תחושה
של זמן.

טוען – "הוחלט."
ומאמין
אחרת
לא הייתי כאן.

אולי אמצא
שם ארץ
נהדרת,
נעדרת
כל תחושה
בכלל.

רחוב אחריי,
ולפניי שלט.
בוחר ומתחרט
יותר מדי

אולי אמצא
שם ארץ זרה,
בה לא אהיה
כמו אז.