דרור
29 באוקטובר 2010
מראה מנופצת,
שברים חתיכות,
מציירת תמונה מעוותת.
בשוכבי על רצפה,
דמעות משקפות
שרידים עלובים של פניי.
רק זרם עדין
של אור צהבהב
עובר מסתנן לו בשקט.
מדגיש את שאין,
ואין הוא מאיר,
רק חרש מקטין אישוניי.
הכי טוב לנו לבד,
השקר אומר לי.
אנשים הם מטרד,
הוא מצהיר.
אין קול שקורא,
מעבר לדלת.
רק תקוות ורצונות טיפשיים.
בלחש קטן:
לאהוב אותי
זה לא בודד לי בכלל.
הכי טוב לנו לבד,
השקר אומר לי.
אנשים הם מטרד,
הוא מצהיר.
וכשאין לי אחר,
התמימות מאפשרת,
לחשוב שאולי הוא צודק.