כשקרן אור פוגעת בי,
כאב מציף את גופי.
כמו להבי אור
בתוך עיניי.
נוהם קללה ומסתובב.
שבוע שאיני ישן.
רק שלא יראו,
שלא ידעו -
מה קרה.
קורס, נשבר, שואל לְמה?
ואז חוזר להמולה.
לובש חיוך "כלום לא קרה".
לובש חיוך שלא גורר
שיחה.
הולך לצד רק לשנייה.
נושם, בוכה, ובפינה -
שקט, בודד,
וזה לא רע -
נורא.
כמו אמן על הבמה,
הופך הכל למעין
מופע אימים
שלא נגמר,
להצגה.
עוד מעט, תתעורר,
ויהיה יותר טוב.
אחר כך, תתעוור,
אז יהיה יותר טוב.
ומיד לא תזכור
שנים של חושך.
כמו קוסם יעלם,
יתחלף באושר.
"בוא."
הם אומרים לי.
"זאת תקווה חדשה."
"כן."
הם אומרים לי
"יודעים שהיה רע."
אל חשש, יתחלף
כל מה שעברת,
בנקי, באחר,
שעוד לא הכרת.
יש שינוי, יש עתיד,
נתקדם עוד הלאה.
רק תשן, הרדם.
נהדר שקמת.
אסופי, מיותם,
נאסוף הביתה
דף חדש, לא יוכתם
רק תחתום למטה.
הם אמרו לי לצייר
מה שאני מרגיש.
אז השארתי ערמת
דפים לבנים.
הם אמרו לי לעצום
עיניים ולתאר
מה אני רואה.
אז שתקתי.
הם הריצו מבחנים,
ומילאו שאלונים,
והורו לי להסביר,
מה עובר עליי.
אז הקפתי עיגולים,
והשלמתי משפטים,
וצעקתי על כולם
שילכו כבר.
הם רשמו לי כדורים,
וסדרה של טיפולים,
ואני רק רציתי
קצת שקט.
ומה אם נשרוף את הכנסת?
נצלה בשרים על שרידי הבטון.
ומה עם תקיפה מאגפת?
נשבור כיסאות על הרי הממון.
ההם שבפנים לא שווי-שֶסֶף.
לכל היותר, רק עדי מדינה.
שאמנם נמסרה תמורת כסף.
מוכרים, אז קנו. העסקה היא תקינה.
נשלוף גם משקוף, גם מרפסת,
וכל חלקיה נשלח לרחוק.
ומה אם נשרוף את הכנסת
ונשכח, לבסוף, לתקן את החוק?
בין תחתיות לבקבוקים,
בשולחנות המתפרקים,
הם מדברים על כדורגל
ואני, מסכים.
עמד אחד, הוא צד בצד,
שלל נחמד, לא מיוחד.
חבל, אבל, הערב דל
אז מתפשרים.
חזר, אמר הביא מספר
(חמש ספרות אותו דבר).
מוכר, מוזר, ומיותר,
אך כל השאר אותו ישר
מהללים.
נשמע רוּמָה זה הרימה.
בְּרָם, מהטון והנימה –
אינו רוצה להיות עימה.
הוא רק מוצא מה נחמה
במספרים.
זה מטופש ומעושה.
אבל, עם זאת, למעשה,
חושב, כל עוד אני יושב -
אני מסכים.
מראה מנופצת,
שברים חתיכות,
מציירת תמונה מעוותת.
בשוכבי על רצפה,
דמעות משקפות
שרידים עלובים של פניי.
רק זרם עדין
של אור צהבהב
עובר מסתנן לו בשקט.
מדגיש את שאין,
ואין הוא מאיר,
רק חרש מקטין אישוניי.
הכי טוב לנו לבד,
השקר אומר לי.
אנשים הם מטרד,
הוא מצהיר.
אין קול שקורא,
מעבר לדלת.
רק תקוות ורצונות טיפשיים.
בלחש קטן:
לאהוב אותי
זה לא בודד לי בכלל.
הכי טוב לנו לבד,
השקר אומר לי.
אנשים הם מטרד,
הוא מצהיר.
וכשאין לי אחר,
התמימות מאפשרת,
לחשוב שאולי הוא צודק.
רק עוד אחד, אחרי זה סיימת.
אחרי זה תוכל לעזוב.
עכשיו זה עכשיו, אחר כך עוד כמה.
אין לָמה לשבת לחשוב.
קצב תופי נקודות שבירה
אליו כל היתר רוקדים.
ובמראה, כל מבט שחולף
הולך משנה הפנים.
מרגע לרגע, בשצף ולחץ
הזרם מושך לפנים.
ואין בי הכוח
אף לא לנווט לצדדים.
שקיעה עשויה מקוים אדומים,
אורה אט דועך אל האופק.
שם אוזניות, אולי אז יפסיק,
לפעום באוזניים הדופק.
צעד אל צעד, ההוא שהיה כאן,
הלך והוחלף לימים,
באיש שמולכם,
שלא מתרגש כבר,
ולא מתעניין בפרטים.
שוב מסתכל מאוכזב,
עוד דג זהב
שעבר לשחיית גב.
וזה לא שאני מתלונן,
רק מתבונן
בו מסתובב באסלה.
קם, ונופל,
אך כל פעם פחות.
בין לבין משתדל
לבדר.
סרט על בריטי מקסים,
הם כועסים,
הוא פיספס כמה טפסים
וגם לי יש ניירת לסגור,
או לאגור,
וחלומות להגשים.
קם, ונופל,
אך כל פעם פחות.
בין לבין משתדל
לשפר.
אז ברחתי רחוק לתקופה,
טרופית יפה,
בלי כוונות לחזור.
אך נראה ששחור ולבן,
אט עם הזמן,
מתערבבים לאפור.
קם, ונופל,
אך כל פעם פחות.
בין לבין משתדל
לוותר.
אז מסתכל במראה,
והיא מראה.
לא שציפיתי יותר.
אם כבר חשבת,
די לאולי, אין בערך.
רק האמן לי,
הם ימצאו את הדרך.
והגשמים,
עוד ימשכו – גם לקיץ.
להם זה עוד שַיט.
טיפות שלכת,
הן יצטברו, יצטברו.
מולן השמש,
ואחריהם המבול.
אם כבר חשבת,
שהספינה מתפרקת.
הם רגועים כי
בכל נמל – יש אחרת.
והסופות,
עוד ימשכו – יום וליל.
להם זה עוד שַיט.
טיפות שלכת,
הן יצטברו, יצטברו.
מולן השמש,
ואחריהם המבול.
אם כבר חשבת,
שאין שום טעם וערך.
ההתנגדות רק
שוב תפגיש צלע לברך
השיטפונות,
עוד ימשכו – אחריי.
להם זה עוד שַיט.
טיפות שלכת,
הן יצטברו, יצטברו.
מולן השמש,
ואחריהם המבול.
פרחים אדומים,
שדה פרחים אדומים
עד קצה המבט
משתרע.
במלוא הדרם –
ורדים, שושנים
בוהקים כשהשמש
שוקע.
צבע של דם ממלא את עייני.
שורות כה סדורות ביניהם.
כולם מתיישרים לאותו ארגמן,
בעוד משייפים קוציהם.
כמו חיילים
של משמר השני
מול עשב שוטה
הגווע.
רומסים הדרדר,
הגפן דורסים,
בחן ובהוד
משגע.
פרחים אדומים,
שדה פרחים אדומים
הרעל בהם
מבעבע.
לרשום על דף.
לשבת לנסח את הכל,
קטן וגם גדול.
אבל אמת הפעם.
ראשון עד אחרון,
נייר ועפרון,
במקום לישון.
לכתוב.
אולי תבין -
בקריאה שנייה,
דברים
נראים אחרת.
לעצמך לשפוך
מילים ברצף בלי לחשוב,
שלא יספיק לכאוב.
גם אם זה בלי טעם.
לחזור אחרי ימים
לדפים משובצים
פצעים פתוחים
שלא הכרת.
כמו מטבע,
יש לי הרבה צדדים.
אבל רק לאחד
יש פנים.
מיעוטם ישרים,
אך השאר משתנים -
עקומים, וקטנים,
לא ברורים, מלאים,
בשריטות וצדדים
נוספים.
וגם לי מחליטים
להשים ערכים
על פי מה שחרוט
על אחד הגדולים,
שרואים אם בוהים
מרחוק.
כמו מטבע,
יש לי הרבה צדדים.
אבל רק על אחד
מסתכלים.
יש הרבה מסכנים,
שיוצרו בפסים
לא הכי נחשבים.
ואם הם מצטברים,
אז מהר כבר הופכים
למטרד.
כמו מטבע,
יש לי הרבה צדדים.
אבל אם מלוכלך -
אז זורקים.
הרעל נצבר בין הריאות.
שם מתבשל עם אחיו.
מפעם לפעם יגיע חדש,
יתוסף ויהיו כאחד.
יחד יכבוש שטחים נוספים,
מבטן ועד העיניים.
בהוד ושגשוג, תחיה החיה.
בשקט, כי אין מפריעים.
שישמעו כולם,
שרק לא לסבול,
את הנטל של להסתיר.
הרי התיבה כל כך שברירית
צודק הוא הפחד לגעת.
מה יהיה אם תיפרץ,
וסבל תגרום לפותחה?
נסיונות עתיים בשפן זר,
עליו תישפך הקלחת.
כך אם יברח, או תימס פרוותו,
הנזק יהיה עוד קטן.
שישמעו כולם,
שרק לא לסבול,
את הנטל של להסתיר.
אך אם תחולק אותה מבחנה
של חומר שחור ורותח
בין נבחרים שממנה ישתו -
בסוף תישאר היא ריקה.
כך ישאר בין הריאות
מקום מרווח ופתוח.
שלימים אולי יאפשר,
לגימת מרקחות אחרים.
© 2014 כל הזכויות על האתר והחומרים שמופיעים בו שמורות לגל רביב.