שדים

אורות קטנים חודרים
מבין חריצי דלתות.
כרטיסן קושר אותי.
אומר לי להנות.

ניתן לשמוע מבחוץ עוד,
את קהל המבקרים.
קול פיצוץ, וחריקה,
והנה אנו נעים.

חיוכים משעווה
קופצים מהפינות.
רמקולים שבורים
מנגנים צליל יללות.
והכל בציפוי של דם
מפלסטיק.

אט, הרכבת מאיצה לה.
דוהרים הגלגלים.
והנה פתאום בולמת.
נקרעים החבלים.

אני עף מהקרון.
ומתרסק אל הפינה.
מתכסה כולי, לפתע,
נטיפים של שעווה.

בעוד קם אני ללכת,
בא סיבוב של ילדים.
אז עליהם צווחתי,
והנה הם פוחדים.

תחושת כוח שכזאת,
מהר פיתחתי התמכרות.
ומאז אני יושב כאן,
מחכה בהתרגשות.

חיוכים משעווה
קופצים מהפינות.
רמקולים שבורים
מנגנים צליל יללות.
והכל בציפוי של דם
מפלסטיק.

הרכבת, מסילה לה,
כיוונה ידוע.
יוצרת עוד שדים
מהזן הכי גרוע.

© 2014 כל הזכויות על האתר והחומרים שמופיעים בו שמורות לגל רביב.